ההיסטוריה של הווילונות

חזרה למאמרים

וילונות מעוצבים מהווים חלק מהותי מהבית שלנו. בעינינו הם נמצאים שם מאז ומתמיד. האם באמת ליוו הווילונות את האדם משחר ההיסטוריה?

הווילון הראשון בהיסטוריה היה תלוי, כנראה, בכניסה לאוהל, אי שם במרחבי המדבר המזרחי.
סביר להניח שפיסת הבד הזו העניקה מידה של פרטיות ומעין אפשרות למיזוג אוויר כשנשבו רוחות המדבר החמות.
(המילה window, חלון באנגלית, מגיעה מהמילה wind – רוח)

בימי הביניים היה קושי לייצר חלונות בגלל מחירם של חומרי הגלם והקושי בעיבוד זכוכית – את הזכוכית ייצרו בפיסות קטנות שחוברו יחדיו ברצועות עשויות עופרת, כמו באומנות הוויטרז'.
לרוב האנשים לא היו חלונות או שחלונותיהם היו אטומים ועשויים מעץ, לכן הווילונות כלבוש לחלונות עדיין לא היו בשימוש.
בדים ארוגים ותפורים בעבודת יד שימשו כקישוט לתקרה ולקירות או כמחיצות לחלוקת הבית למרחבים אישיים.
השתמשו בהם כדי לעטר את מיטות האפיריון וכדי להוסיף לפרטיותם של בני הבית.
בצרפת של סוף המאה ה-17, הצליחו ליצור משטח זכוכית גדול יותר וכך החלו לבנות ברחבי אירופה ובאנגליה בתים עם חלונות גדולים יותר.

הבד שקישט את החלונות, עדין נוצר בעבודת יד והיה יקר מאוד.
אולם, תוך זמן קצר, העשירים וחלק נכבד ממעמד הביניים המתרחב, החלו להשתמש בוילונות לקישוט החלונות, בדומה מאוד לשימוש שאנו עושים בהם בימינו.

בספר "1700",  מתארת הסופרת מורין וולטר, את הווילונות כיעד לגניבה וכשלל יקר ערך.

המהפכה התעשייתית אפשרה לייצר בדים זולים באריגה ממוכנת.
כך החלו להופיע וילונות בד גם על חלונותיהם של הבתים העממיים.
גם פיתוחם של הצבעים הסינטטיים והמצאת מכבש ההדפסה הוזיל את ייצור הווילונות ואיפשר ייצור המוני של דגמים חדישים עם הדפסים מעודנים.

 

סוגי וילונות

בתקופה הויקטוריאנית בבריטניה, בעלי הממון ומעמד הביניים העדיפו לראות בביתם, וילונות לסלון מקושטים, כבדים, העשויים משכבות של בדים:

שכבה פנימית, שכבת בדי תחרה ובדים שקופים, שכבת אריגי קטיפה או בדי דמשק  ושכבת אריגים כבדים, כמעין שטיחי קיר.

הסיבות לכך היו פונקציונליות ודומות מאוד לשיקולים שלנו בבחירת ווילונות:

  • הבידוד התרמי - וילונות בד כבדים תורמים לחימום הבתים הקרים, במיוחד בחורף.
  • הפרטיות - בעלי הבתים העריכו מאוד את הפרטיות שלהם, יותר מאת הנוף הנשקף מחלונותיהם, כך שהעדיפו ליצור מחיצה בין העולם שבחוץ לביתם הנעים והחמים.
  • וילונות כבדים הגנו על חפציהם היקרים של בעלי הבתים, מפני קרני השמש.
  • וילונות כבדים התפורים משכבות של בד היוו סמל למעמד גבוה. כך בעלי הבתים יכול להראות כלפי חוץ את עשרם ואת טעמם האיכותי.

כשדובר על חדרי השינה שלהם, בני התקופה הויקטוריאנית, העדיפו וילונות לבנים, העשויים מבדי כותנה ומוסלין כדי לקבל עיצוב נקי ורענן.

לווילונות הכבדים והכהים שבסלון ולוילונות הקלילים הלבנים בחדרי השנה, הוסיפו מוטות לתלייתם ושילבו קישוטים ועיטורי סרטים וחבלים מצויצים.

הווילונות שהיו ארוכים מאוד לופפו בווים גדולים, עד שנפרשו על הרצפה.
כותרות הווילון היו עשויות מעץ או מטיח ונועדו להסתיר את המנגנון המכני. הן נצבעו בזהב, או כוסו בבדים כבדים.
גם כיום ניתן למצוא וילונות בסגנון ויקטוריאני המתאימים לעיצוב בסגנון עתיק.

ומה לגבי התריסים?

היוונים הקדמוניים היו הראשונים להשתמש בתריסים, כרפפות קבועות העשויות שיש. לאחר מכן השימוש בתריסים התרחב וחומר הגלם הפך להיות עץ.

בחלקים החמים והמתוחכמים של יבשת אירופה, התריסים נפתחו ונסגרו, בהתאם לטמפרטורה ולכיווני האוויר. אולם, באנגליה של ימי טיודור, לא היו תריסים, אלא  לוחות עץ מוצקות שפתחו וסגרו את הפתחים, כמו בכל רחבי אירופה באותה התקופה.

מסוף המאה ה-17, כאשר ניתן היה לייצר יותר זכוכית בפחות כסף, החלו החלונות מזכוכית להחליף את לוחות העץ.

עם זאת, עד ימינו, תריסים רגילים או תריסים ונציאניים פופולריים מאוד, בעיקר באזורים חמים וטרופיים וכן, לצרכי קישוט, פרטיות ובטחון.

 

STGמוציאים
תוצאות
מהאינטרנט
שיווק באינטרנט STG
© 2018 כל הזכויות שמורות לסיפורי בדים עיצוב וילונות | מוזמנים להתקשר: 077-5100300